<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער ארבעה עשר</h1>
<h2>דף עה:</h2>
דבר שאין דרך ב"א להצניעו כגון דם נדה, אם הצניעו והוציאו חייב, ושאר [כל] האדם פטורין עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע ומצניעין כמותו, לשון רבינו משה.
<h2>דף עו.</h2>
המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה, והוא תבן של מיני קטניות, כמלא פי גמל. המוציא עצה כמלא פי פרה חייב, ואע"פ שאינה אוכלת אותו אלא על ידי הדחק, אכילה על ידי הדחק שמה אכילה. המוציא עמיר כמלא פי טלה, והוא שיעור גרוגרת. עשבים כמלא פי גדי. עלי שומים ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבשים כמלא פי הגדי. אוכלי בהמה אין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהם מפני שלא שוו בשיעוריהם אבל מצטרף לקל שבהם. כיצד, הוציא תבן תבואה וקטנית לגמל אם יש ביניהם כמלא פי פרה פטור, כמלא פי גמל חייב.
<h2>דף עו:</h2>
המוציא דבר מרה"י לר"ה או מר"ה לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום. ואלו הן שיעורי ההוצאה, המוציא אוכלי אדם כגרוגרת, [ומצטרפין זה עם זה], והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו חוץ מן הקליפין והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן. הוציא יין כדי מזיגת כוס של ברכה, והוא [רובע] רביעית, שכשימזגו יעמוד על רביעית. יש מן הגדולים שכתב ששיעור זה נאמר ביין חזק שלהם, שנותנים בו שלשה חלקי מים, אבל ביינות שלנו שיעורם כפי מה שהם, שאם דרכם ששותין אותו חי, עד שיוציא רביעית. ואם דרכם לתת בו חלק אחד מים חייב בחצי רביעית. ודבר של טעם הוא זה. המוציא יין קרוש שיעורו בכזית, שכל כזית בקרוש עומד ברביעית כשהוא לח. ויש מי שפסק שיין קרוש דינו כאוכלין, ושיעורו כגרוגרת. והראשון עיקר. וכ"פ הר"ם.
המוציא חלב כדי גמיעת אדם בינוני. בד"א בחלב בהמה טהורה. אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשפה, והוא הכלי שנותנין בו הקילור וממחין אותו [עם] (ו)חלב אשה ולובן ביצה. מים כדי לשוף בהן את הקלורית, והוא הכלי שממחין בו הקילור במים. בד"א במי הטל, אבל במים אחרים שיעורם כדי להדיח בהם פני המדוכה. יש מי שפסק שבכל מים שיעורם כדי לשוף בהם את הקלורית. והראשון עיקר וכ"פ הר"ם.
המוציא דבש כדי ליתן על ראש הכתית, והיא מכה שבגב הבהמות. יש מי שביאר מכה שבגב היד וגב הרגל.
<h2>דף עז:</h2>
המוציא קלור כדי לשוף את המים. שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו. יש מי שביאר אבר קטן אחד מפרקי אצבע קטנה. והרב ביאר אצבע קטנה כולה.
<h2>דף עח.</h2>
המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה. גמי כדי לעשות טלאי לנפה ולכברה. הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב כדי ליתן על משפך קטן של יין. יש מי שביאר שהוצין קטנים שבסביבות הדקל נקרא סיב. ויש מי שביאר שסיב הוא גמי לח, ונותנין אותו על המשפך שלא יכנסו יתושין או פסולת לתוכו. המוציא רבב כדי לשוף תחת הספוגית, והוא רקיק קטן, ושיעורו כסלע או כגרוגרת, והכל שיעור אחד.
<h2>דף עח:</h2>
המוציא כחול לרפואה או לקשט כדי לכחול עין אחת. היה (בו) במקום שאין דרכן להתקשט אלא לכחול שתי העינים והוציאו להתקשט אינו חייב עד שיוציא כדי לכחול שתי עינים. המוציא דבק כדי ליתן בראש השפשף, והוא דבר העשוי מגמי או מקנים, ונותנין בראשו הדבק וקושרין אותו בקנה ומכניסין אותו בקן העופות ומוציאין האפרוחים. זפת וגפרית כדי לעשות נקב. יש מי שביאר כדי לסתום נקב גדול שסותמין אותו בזפת וגפרית. יש מי שביאר לסתום כלי שנותנין בו כסף חי ועשוי מזפת וגפרית כמו פתילה לסותמו. סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. אדמה כחותם האגרות. זבל וחול הדק כדי לזבל כרישה. חול הגס כדי ליתן על פי דף של (צירין) [סיידין]. שעוה כדי ליתן [על] פי נקב קטן. חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. טיט כדי לעשות פי (כור) [כוש], שנותנין טיט בפי הכוש, ואחר כך נועצין בו הכרכר שיעמד בו מחולק. ובקצת נוסחאות פי כור וביאורו פי כור של צורפי זהב. ויש מי שביאר, כדי לסתום פי כור שהמפוח נכנס לתוכו. ויש מי שכתב כדי לעשות כור קטן ראוי לצרוף בו הזהב. המוציא עצם כדי לעשות תרווד, והוא כף הרופאים קטן. זכוכית כדי לגרור בו את הכרכר או כדי לפצוע שתי נימין כאחת. יש מי שפסק שלא נאמר זה אלא בזכוכית חדה, אבל בעבה כדי לצוק בתוכה שמן. המוציא צרור אבן, אם יש בה כשיעור שאם יזרוק בבהמה תרגיש בה חייב, וכמה שיעורה משקל עשרה זוז. עפר ואפר כדי לכסות בו דם ציפור קטנה. חרס כדי לקבל בו רביעית.
המוציא דיו על הקולמוס שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותיות. אבל אם הוציא דיו בפני עצמו או בקסת צריך שיהא בו יותר על זה, כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות. היה בקסת כדי לכתוב אות אחת ובקולמוס כדי אות אחת ובדיו הנשאר כדי אות אחת ה"ז ספק. לשון רבינו משה. נראה מכאן שאם הוציא על הקולמוס ועל הקסת פחות מכשיעור פטור אף על הקולמוס ועל הקסת, כדרך שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שעיקר הוצאתו מפני האוכלין.
המוציא סובין כדי ליתן על פי תנור של צורפי זהב, שלפעמים דרך הצורפין לצרף באש של סובין. המוציא מורסן, אם (להאכיל) [לאכילה] כגרוגרת, לבהמה כמלא פי גדי, לצביעה כדי לצבוע בגד קטן. לולבי זרדין והחרובין עד שלא ימתקו כגרוגרת. משימתקו כמלא פי הגדי. אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל (הנכבסין) [הנכבשין], בין שימתקו בין עד שלא ימתקו כגרוגרת.
המוציא קשר מוכסין חייב, אע"פ שכבר הראהו למוכס ונפטר בו, שהרי ראיה היא לו לעולם. המוציא שטר חוב פרוע ונייר מחוק, כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון. ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין [חייב. ויש מי שכתב, דוקא קודם שהראהו למוכס אבל] משהראהו למוכס פטור. וכן אם הוציא שטר חוב שביד הלוה פטור, שא"צ לו כלום. ונראין דברי הר"ם. והר"ם לא ביאר דבר משטר פרוע שביד הלוה. ונראה שדעתו שהוא פטור אא"כ יש בו השיעור שאמרנו.
<h2>דף עט.</h2>
המוציא עור כשהוא מצה, שלא נתעבד כלל, שיעורו כדי לצור פי משקולת קטנה. חיפה, והוא העור שמולחו, כדי לעשות קמיע. דיפתרא, [הוא העור] שמלחו ועשאוהו בקמח ולא נתעבד בעפצים, כדי לכתוב עליו גט. קרטבלא והוא העור שנגמר עיבודו, חמשה על חמשה. ויש מי שביאר, קרטבלא העור שבישלוהו ברותחין, ועור שנגמר עיבודו דינו כקלף. והראשון עיקר. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין, שמע ישראל. דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה. נייר כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין, שהן גדולות מאותיות שלנו.
<h2>דף פ.</h2>
המוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן היא הנחתן. הוציא אות אחת וכתבה והוציא את השניה פטור, שכבר חסרה האות הראשונה. לשון רבנו משה. יש מן הגדולים שכתב אין הכותב כשהוא מהלך חייב אא"כ יכתוב על מקום שיש בו ארבעה. ויש מן הגדולים שכתב, אפילו אין בו ארבעה, שהכתיבה מחשבת אותו דבר למקום. וזה נראה עיקר. וזה שאמרו הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור, נראה שלא אמרו אלא על ההוצאה, אבל על הכתיבה חייב אא"כ כתב ע"ג דבר שאינו מתקיים.
<h2>דף פט:</h2>
המוציא שלהבת, אם הוציאו בקיסם או בחרס, אע"פ שאין בקיסם או בחרס כשיעור הוצאה, חייב על השלהבת בכל שהו. ואם הוציא שלהבת בלא שום דבר, כגון שהשליך אותה בידו פטור.
המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים טרופה בשמן ונתונה באלפס. המוציא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו. ואם היה עבה או מרוצץ שיעורו כעצים. לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם לראשי אצבעותיו, הוא קשר העליון הסמוך ליד. ומן ההלכה נראה שהמוציא קולמוס המגיע לקשר התחתון, והוא קשר ראשון שבראשי אצבעותיו, (ו)הוא בספק חיוב חטאת. המוציא תבלין כדי לתבל ביצה, ומצטרפין זה עם זה. יש מי שביאר כדי לתבל כגרורגרת מביצה קלה, כדרך שאמרו בעצים. והר"ם כתב בסתם כדי לתבל ביצה קלה.
<h2>דף צ.</h2>
המוציא פלפלין כל שהו. עיטרן, והוא פסולת הזפת, כל שהו. מיני בשמים ומיני מתכות כל שהו, שמצניעין אותו לרפואה. מאבני המזבח, מעפר המזבח, מקק ספרים, מקק מטפחותיהם, כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגניזה. המוציא ריח רע כל שהו. ריח טוב כל שהו. שמן טוב כל שהו. ארגמן טוב כל שהו. בתולת הורד אחת. יש מי שביאר וורד אחת, וזה נראה.
המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינים הרבה, ואפילו הוציאן בתוך כפו, אינו חייב אלא אחת.
המוציא זרעוני גנה שאין נאכלין שיעורן כפי מה שדרך בני אדם לזרען, כיצד זרע קישואים שנים, זרע דלועין שנים, פול המצרי שנים.
<h2>דף צ:</h2>
המוציא חגב חי טהור כל שהו, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו. מת, הרי הוא כאוכלין ושיעורו כגרוגרת. צפורת הכרמים בין חיה בין שחוטה כל שהו, מפני שמצניעין אותה לרפואה. כזית מן (המים) [המת], כזית מן הנבילה, כעדשה מן השרץ חייב. הוציא חצי זית במקום שהיה בו כזית [מצומצם] מתחייב, שהרי הועיל במעשיו, שחצי הזית הנשאר אינו מטמא. אבל אם הוציא חצי זית מכזית ומחצה פטור, שהרי לא הוציא כשיעור, וכן לא הועיל בהוצאת חצי זית זה למה שנשאר.
המוציא גרעינים [אם לאכילה] כמלא פי חזיר, וכמה פי חזיר אחת. אם לבשל כשיעור עצים, ואם לכוין בהם בחשבון שתים. והר"ם כתב גרעינין לאכילה חמש ולזריעה שתים. נראה שיש לו נוסחא אחרת. המוציא קליפי אגוזים הנושרין בשעה שמתייבשים, וקליפת רימונים סטיס ופאה כדי לצבוע בהם בגד קטן כסבכה, והוא הכובע שמניחין על ראשי הבנות. ויש מי שביאר כעין ציץ שמניחין על מצחן. ובקצת נוסחאות יש כדי לצבוע בגד קטן סבכה, והוא כעין בגד שנותנין בראשי הסבכה המוציא מי רגלים של ארבעים יום, נתר אלכסנדרית, ובורית קמוניא והיא נקראת פסולת האבנים, (והשלך) [ואשלג] והוא הפסולת הנמצא בנקב המרגלית כדי לכבס בגד קטן פי סבכה. המוציא (סאה) [סיאה] אזוב וקרונית, אם לאוכלין כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי גדי, אם לעצים כשיעור העצים אם להזייה כשיעור הזייה. המוציא סממנין שרויין כדי לצבוע בהן בגד שצובעין אותו להראות בו הצבע, והוא הנקרא דוגמא לאירא.
המוציא שני נימין מזנב הסוס או מזנב הפרה חייב, מפני שמצניעין אותו (לעשבים) [לנשבים]. מקשה של חזיר אחת. צורי דקל, והם חוטי העץ, שתים. נסרי דקל, והם קליפי החריות, אחת. המוציא מוכין כדי לעשות כדור קטן שיעורה כאגוז. המוציא מצמר גפן מצמר כלך מצמר גמלים מצמר ארנבים מצמר החיה שבים וכן הניטווים כולם מלא הסיט כפול חייב. הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאתן כך שיעורן להוצאתן, הבגד שלשה על שלשה, השק ארבעה על ארבעה העור חמשה על חמשה.
<h2>דף צא.</h2>
המוציא פחות מכשיעור, וקודם שהניחו נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור וקודם שהניח צמק וחזר פחות מכשיעור פטור. המוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה קודם הנחה, וחשב עליה [לזריעה או] לרפואה שאינו צריך שיעור, ה"ז חייב כמחשבתו של שעת הנחה. הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה, וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור. ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב, שאפילו לא חשב היה מתחייב על מחשבת ההוצאה. הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה ה"ז ספק אם נדחה אם לא נדחה. זרק כזית אוכלים לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלין שהיו שם ונעשה הכל כביצה, ה"ז ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים (כשיעור) [השיעור] לענין טומאה או לא נתחייב. לשון רבינו משה.
<h2>דף צא:</h2>
המצניע דבר לזריעה או לרפואה או לדוגמא ושכח למה הצניעו והוציאו סתם, חייב עליו בכל שהו, שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא, ושאר [כל] האדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר, אע"פ שמקומו ניכר, [כבר] בטלה מחשבתו הראשונה, לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב עד שיכניס כשיעור. לשון רבינו משה.
<h2>דף צג:</h2>
המוציא דבר מרה"י לר"ה או מר"ה לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום. ואלו הן שיעורי ההוצאה, המוציא אוכלי אדם כגרוגרת, [ומצטרפין זה עם זה], והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו חוץ מן הקליפין והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן. הוציא יין כדי מזיגת כוס של ברכה, והוא [רובע] רביעית, שכשימזגו יעמוד על רביעית. יש מן הגדולים שכתב ששיעור זה נאמר ביין חזק שלהם, שנותנים בו שלשה חלקי מים, אבל ביינות שלנו שיעורם כפי מה שהם, שאם דרכם ששותין אותו חי, עד שיוציא רביעית. ואם דרכם לתת בו חלק אחד מים חייב בחצי רביעית. ודבר של טעם הוא זה. המוציא יין קרוש שיעורו בכזית, שכל כזית בקרוש עומד ברביעית כשהוא לח. ויש מי שפסק שיין קרוש דינו כאוכלין, ושיעורו כגרוגרת. והראשון עיקר. וכ"פ הר"ם.
המוציא חצי שיעור פטור. וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי שיעור האחר חייב. ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת החצי השני נעשה כמי שנשרף ופטור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי אחר, (והגביהו) [והעבירו] על הראשון בתוך שלשה חייב, (שהמגביה) [שהמעביר] כמו שהניח ע"ג משהו. אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם ע"ג משהו. הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחת לרשות אחת חייב. לשתי רשויות, אם יש ביניהם רשות שחייבין עליה פטור. היתה ביניהם כרמלית הרי הן כרשות אחת וחייב חטאת. לשון רבינו משה. והרב בעל ההשלמה פסק שכל זמן שהוציא בהעלם אחת חייב אפילו בשתי רשויות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור, שהכלי טפילה לו, ואין כונתו להוצאת הכלי אלא להוציא מה שבתוכו והרי אין בו שיעור. לשון רבינו משה. כתב הראב"ד שלא אמרו דבר זה אלא באוכלין הצריכים לכלי, כגון תותים וכיוצא בזה [אבל] אם אין צריכין לכלי חייב על הכלי.
<h2>דף צד.</h2>
המוציא את החי במטה פטור, שהמטה טפלה לו והחי נושא את עצמו, ואצ"ל אם הוציאו בלא מטה. היה כפות או חולה חייב. המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב. מדדין עגלים וסייחים, והאשה מדדה את בנה. אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת, אבל אם גורר אסור. וכן הדין בעגלים וסייחים.
<h2>דף קמא:</h2>
המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו, חייב משום הכיס, שאין [הכיס] טפלה לתינוק. אבל אם הוציא את הגדול אע"פ שהוא מלובש (בכיסו) [בכליו] וטבעותיו בידיו פטור, שהכל טפילה לו. היו כליו מקופלין על (ראשו) [כתיפו] חייב הנושא אותו. [תינוק מת וכיס בצוארו חייב לדעת הפוסקים שחייב במלאכה] שאינה צריכה לגופה. ולדעת הפוסקים במלאכה שא"צ לגופה שפטור, פטור הוא על תינוק מת ואפילו כיס תלוי לו בצוארו. ואינו חייב מפני הכיס, שמפני מרירותו מבטל אותו. וכבר כתבנו שדעת הר"ם שמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה.
